פסק-דין בתיק ת"א 39612-02-11

לפניי תביעה למתן צו עשה, המחייב את הנתבעת להשיב את קו הגבול שבין חניית הנתבעת ולבין חניית התובעת, על כנו.

רקע

התובעת והנתבעת מתגוררות בבית משותף בעיר חולון. לכל אחת מהן חניה צמודה שרשומה בלשכת רישום המקרקעין (להלן: "הטאבו"). החניות סמוכות אחת לשנייה. החניות מסומנות בפס צבע לבן בעובי של 10 ס"מ שיוצר מלבן לכל אחת מהחניות.  

לפי הרישום בטאבו,  שטח החניה של כל אחת מחניות הצדדים, הינו 11.5 מ"ר (ראה נסח הטאבו נספח ב' לכתב ההגנה). כמו כן, לפי התשריט של קומת החניות (להלן: "התשריט"), אשר צורף לתקנון המוסכם ולטבלת הדירות וההצמדות, שהוגשו ללשכת רישום המקרקעין, רוחב החניות של שני הצדדים אמור להיות 2.30 מטר ואורך החניות 5 מטרים.

דא עקא, אין מחלוקת בין הצדדים כי המצב בפועל כיום הנו שונה וכי רוחב חניית התובעת הינו 2 מטרים ואילו רוחב חניית הנתבעת הינו 3 מטרים כשאורך החניות 4.20 מטרים (ראה בעניין זה חוות דעתו של מומחה התובעת, הכוללת שירטוט ומידות; כמו כן, ראה הודאתו של מומחה הנתבעת במהלך חקירתו הנגדית, שלפיה המידות שצוינו ע"י מומחה התובעת מקובלים עליו, עמ' 17 ש' 14).

כמו כן, אין מחלוקת כי בסמוך ומול הכניסה לחניית הנתבעת, קיים עמוד תמך עגול של הבניין, בקוטר של כ- 40 ס"מ, אשר חוסם באופן ברור את האפשרות להיכנס לחניה זו בדרך הרגילה והמקובלת. מיקומו המדויק של עמוד זה, הינו כאמור בחוות דעתו של מומחה התובעת, היינו במרחק 2.09 מטר מהקו הלבן שמסמן כיום את קו הגבול בפועל בין חניית הנתבעת ולבין חניית התובעת. המרחק בין אותו עמוד (מהדופן שלו) ולבין קו הגבול שבין חניית הנתבעת ולבין חניה של שכנה אחרת בבניין (להלן: "חניה מס' 8"), הינו 91 סנטימטר.

פרט חשוב נוסף שיש לציינו בהקשר לעמוד זה, הינו כי מיקומו בתשריט שונה ממיקומו בשטח. לפי התשריט, העמוד ממוקם בשטח שבין חניית הנתבעת ולבין חניה מס' 8 ואינו חוסם כלל את הכניסה לחניית הנתבעת, באופן שמהדופן של עמוד זה ועד לקו הגבול שבין חניית התובעת ולבין חניית הנתבעת, קיים מרחק נטו של 2.30 מטר, כשבפועל וכאמור לעיל, המרחק בשטח הינו 2.09 מטר בלבד.

התובעת, שהנה לקוית ראיה ולפי טענתה הוכר לה בשל כך נכות בשיעור 100%, טוענת כי לא עשתה שימוש בחנייתה במשך שנים ארוכות. לטענתה, לפני כ-4 שנים הסתבר לה משכנתה, הגב' יאנה ז'ק, שהינה בעלת חניה מס' 8, כי מישהו מחק את סימון החניה היוצר את קו הגבול שבין חניית התובעת ולבין חניית הנתבעת וסימן בצבע לבן סימון חדש, באופן שמקטין את שטח חנייתה של התובעת ביותר מחצי מטר ומגדיל את שטח חנייתה של הנתבעת בשיעור זהה וזאת תוך הסגת גבול ושלא כדין.

התובעת טוענת כי בשל כך לא ניתן להחנות בחנייתה כלי רכב וכי רכב שחנה בזמנו בחנייתה בהסכמתה, ננקבו צמיגיו. לפי טענתה, הדבר נעשה, מן הסתם, ע"י הנתבעת או ע"י מי מטעמה. התובעת טוענת כי המטפלת שלה כיום, לא יכולה להחנות את רכבה בחניה זו. התובעת פנתה אל הנתבעת בדרישה להשבת המצב לקדמותו, אולם סורבה. התובעת התלוננה במשטרה כנגד הנתבעת. לטענת התובעת, הנתבעת הודתה במשטרה כי שטח חנייתה הוגדל על חשבון חניית התובעת, אולם טענה כי הדבר נעשה ע"י שוכרים ששכרו את הדירה לפני שהנתבעת רכשה אותה וסירבה להשיב את המצב לקדמותו.

הנתבעת בכתב הגנתה מכחישה מכל וכל כי היא או מישהו מטעמה עשה שינוי כלשהו בסימון קו הגבול שבין החניות. הנתבעת טוענת כי רכשה את הדירה בשנת 2005. לפי טענתה, לא היא ולא מי מטעמה עשו שימוש אי פעם בחניה. לטענתה, בפועל, מתברר שקיימת אי התאמה בין היתר הבניה והתשריט ולבין המצב בפועל, שכן במקום שטח חניה ברוחב של 2.30 מטר, רוחב כל חניה הינו כיום כ-2 מטר (ראה סעיף 6 לכתב ההגנה).

הנתבעת טוענת כי התובעת מזה מספר שנים מטרידה אותה ואת אורחיה ומגישה כנגדה תלונות סרק במשטרה. הנתבעת טוענת כי התובעת פנתה אליה בשיהוי והאשימה אותה בהסגת גבול, האשמה הזויה ומופרכת, שכן הנתבעת הינה אישה מבוגרת, אשר אין כלל ברשותה רכב ואינה משתמשת בחניה שבבעלותה. הנתבעת טוענת כי סירבה לדרישות התובעת להשבת המצב לקדמותו, שכן הסימונים הקיימים היום בשטחי החניה היו קיימים בעת שהיא קיבלה את דירתה לחזקתה והשינוי בקו הגבול נעשה על ידי הקבלן שבנה את הבניין. הנתבעת טוענת כי כלל לא ידעה ששטחי החניה אינם תואמים את תשריט הבניין, עד שהתובעת העלתה את הנושא בשיהוי רב. הנתבעת מכחישה כי הודתה אי פעם כי בוצע על ידה או על ידי מי מטעמה, שינוי בסימון קו הגבול שבין שטחי החניה.

דיון

כפי שעולה מתיאור טענות הצדדים והרקע להגשת התביעה, אין מחלוקת בין הצדדים לגבי המצב כיום בשטח וגם אין מחלוקת לגבי המצב שמתואר בתשריט. המחלוקות העיקריות בין הצדדים נוגעות לשתי שאלות: האחת, האם הנתבעת או מי מטעמה ביצעו שינוי כלשהו בקו הגבול שבין שתי החניות; השנייה, גם אם הנתבעת לא ביצעה שינוי בקו הגבול, מה הדין במצב הנוכחי, שבו אליבא דשני הצדדים, לא קיימת התאמה בין שטחי החניה המסומנים בפועל ולבין שטחי החניה לפי התשריט, כשלפי טענת התובעת, הותרת המצב הקיים אינו מאפשר לה להחנות רכב בחנייתה עקב העדר רדיוס סיבוב מתאים לגישה מינימאלית לחנייתה, בעוד לפי טענת הנתבעת, קבלת התביעה והקטנת שטח החניה שלה כפי שהוא מסומן כיום, ימנע כליל חניית רכב בחנייתה וזאת עקב מיקומו של עמוד התמך והגישה הבעייתית לחנייתה שתיווצר בנסיבות אלה.  

האם ביצעה הנתבעת שינוי כלשהו בקו הגבול

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ונתתי דעתי לטענות הצדדים הגעתי למסקנה שלא עלה בידי התובעת להוכיח טענתה שלפיה הנתבעת או מי מטעמה ביצעו שינוי בקו הגבול שבין החניות. מלכתחילה, טענתה של התובעת הסתמכה על דברים שאמרה לה שכנתה הגב' יאנה ז'ק (ראה סעיף 4 לכתב התביעה וסעיף 4 לתצהיר העדות הראשית שלה). גם בחקירתה הנגדית הודתה כי לא ראתה במו עיניה את הזזת קו הגבול כנטען (ראה עמ' 13 ש' 3). בנסיבות אלה, עדותה של התובעת מהווה עדות מפי השמועה, אשר גם אם הינה קבילה בהעדר התנגדות לה, משקלה נמוך וזאת בפרט על רקע העובדה שהגב' יאנה ז'ק לא התייצבה לעדות, למרות שב"כ התובעת הצהיר בישיבת יום 16.1.13, כי הוא מבקש לזמנה.

התובעת טענה בחקירתה הנגדית כי הסיבה לאי התייצבותה של הגב' ז'ק, הינה כי הנ"ל ביקשה שלא להעיד כדי לא להסתכסך עם מי מהצדדים וזאת על רקע העובדה שבכוונתה למכור את דירתה בקרוב (ראה עמ' 12 ש' 21). דא עקא, הסתבר כי חרף החלטתי להזמנת הגב' ז'ק לפי בקשת התובעת, אשר הותנתה כמקובל בהפקדה מראש של שכר הבטלה של העדה, לא הופקד הסכום הנ"ל, כך שלא הונפקה כלל על ידי המזכירות הזמנה לעדות וזו לא נמסרה לגב' ז'ק. כלומר, הדין ודברים שניהלה התובעת עם הגב' ז'ק, במסגרתם ציינה האחרונה כי אינה מעוניינת להעיד, היה מבלי שחובת ההתייצבות מכוח צו של ביהמ"ש מרחפת מעל ראשה של האחרונה (ראה עמ' 12 ש' 22-23).

התובעת רמזה בעדותה כי הגב' ז'ק אמרה לה שלא תתייצב לדיון גם אם תוזמן כדין (עמ' 12 ש' 25). ספק בעיני אם כך אכן נאמר, אולם מכל מקום, עוד יותר מטיל אני ספק באפשרות שכך הייתה נוהגת הגב' ז'ק בפועל, לו באמת היה מונח בפניה צו של ביהמ"ש להתייצבות לעדות.

התנהלות התובעת אינה מובנת לי. במקום להמציא לגב' ז'ק את ההזמנה לעדות, בחרה התובעת לוותר על עדותה, אך בשל העובדה שהגב' ז'ק ביקשה זאת. בנסיבות העניין, לא מצאתי סיבה מוצדקת והגיונית לוויתור התובעת על עדותה של הגב' ז'ק. אי מסירת הזמנה לגב' ז'ק, בנסיבות, יש לראות בה משום הימנעות של התובעת מלעשות כל שלאל ידה כדי לגרום להתייצבות העדה, אשר אמורה להוות הבסיס הראייתי העיקרי שלה, לטענה אודות הזזת קו הגבול שבין החניות, טענה מרכזית לתביעתה. בנסיבות אלה, חלה החזקה שלפיה, מקום שבעל דין נמנע מלהביא ראיה או עדות שאמורה לפעול לטובתו, ללא הסבר מניח את הדעת, הרי שסביר להניח כי לו ראיה זו הייתה מובאת, הייתה פועלת דווקא לרעת אותו בעל דין.

כמו כן, הנתבעת כאמור הכחישה מכל וכל כי ביצעה היא או מי מטעמה שינוי כלשהו בקו הגבול. עדותה לא נסתרה והייתה אמינה עלי בנקודה זו.